כשמתוקי נולד, ליצור את החיבור ביננו היה יותר ממאתגר. ניסיתי ללא הרף לספק הסברים למה ההתרגשות שחוויתי בעצמה כה עזה עם אחיו הגדול לא נחוותה אתו- אולי ההתרגשות מילד שני אינה דומה לזו של ילד ראשון. כשסיימתי את החופשת לידה (אם אפשר לכנות תקופה זו כחופשה), התחלתי עבודה חדשה . כשהפקדתי אותו בידי הגננות ביום הראשון לעבודה, חיפשתי בתוכי אחר רגש כלשהו של געגוע וצפייה לפגוש בו שוב בתום יום העבודה. ספרתי לעצמי אין סוף סיפורים, למה התקשורת שלנו ומשהו בחיבור ביננו לא עד הסוף.
הקורונה באותה שנה נחלצה לעזרתי וספקה הסברים ללמה הכול אצלו לאט יותר ולכך שמביע מצוקה ובכי בגן משחקים- הוא לא רגיל לשהות מחוץ לבית, הוא לא עם ילדים אחרים, ביננו לא הייתי רחוקה מהאמת. גם הסביבה סייעה לי להמשיך ולהתמיד במסע ההכחשה שסיגלתי לעצמי. אמירות כמו: ” תקופת הקורנה משפיעה על כולם”/ “הבידוד החברתי “דופק” את הדור הזה” /” יהיו לכך השלכות ארוכות טווח”. היה קל להתעלם מכך שהיינו סגורים בבתים לכול היותר חודש וחצי ועדין ילדים השייכים לדור “הדפוק” לא ספגו את המחיר באותה העצמה שמתוקי שלי ספג. והם עדין לא חווה תקופת הסתגלות מורטת עצבים לגן חדש. וטרחו כמוהו לבכות משבע בבוקר עד חמש אחה”צ ולפתוח בשביתת רעב וצמא. מה שבטוח נחישות הייתה שם. צוות הגן משום מה פחות התלהב מיכולת ההתמדה הזו, גם לאור העובדה שבגיל שנתיים הוא היה בגדול של אפונה. כמובן ששם בפעם הראשונה האירו את תשומת ליבי (כאילו שלא ידעתי, הרי אני מהתחום!) שהוא לא מתפתח כמצופה ממנו.
מתוקי היה חבילה של מורכבות עבורי ועבור בן זוגי היעיל בריבוע. כול אחד מאיתנו חווה את הקושי בנפרד, מבלי לשתף את האחר. מתוקי היה דבוק אליי לאורך כול היום, שאב ממני כול מלגרם של חמצן והדף כול ניסיונות של היעיל לקרבה וכיף הדדי. מיותר לציין שביני- הנחנקת, לבינו- הדחוי בקבוע, נוצרו לא מעט רגעים של מתח. שנינו חווינו תסכול ואף אחד מאיתנו לא קיבל את המענה לו היינו זקוקים.
מתוקי קרוי בשם הקשור לאור, אבל לקח לנו זמן רב לצאת מהאפלה והקושי. אני אעשה לכם ספוילר שהיום לאחר שנים רבות של לא מעט חבלי לידה וקושי, ההורות למתוקי הוא אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לנו. אני חווים פיצוי אדיר על התקופה הראשונה של חייו ואנחנו משלימים פערים וההנאה ממנו מתעצמת מיום ליום.
השאיפה שלי היא להצליח לעבד את התקופות הפחות טובות שהיו למתוקי ולנו, ללא שיפוט ועם המון חמלה. אולי אלו מבינכם שקוראים שורות אלה חווים אולי תחושת דג’ה ווה, אולי יש כאלה מכם שחווים את הקושי ברגעים אלה. על כול פנים כולי תקווה שאצליח להכניס מעט שפיות לחייכם או ניצוץ של גפרור.
על כן חשוב שתקראו את השורות הבאות ומקווה שבהדרגה תצליחו להפנים חלק מהמסקנות שאליהן הגעתי בדרך הקשה, כי לא קלה היא לא קלה דרכנו של ההורים לילדים האלה. ראשית, כול אחד חווה את השלבים הראשונים של ההורות המיוחדת והכול כך לא טריוויאלית בדרכים שונות, אתם לא חייבים להזדהות או להסכים, כול אחד חווה את זה אחרת. אני מאחלת לכול אחד מכם להגיע אל חוף מבטחים בו פחות או יותר קיימת איזו שהיא יציבות והנאה. דבר שני, אני אימא לא מושלמת שכותבת גם עבור אבות שמרגישים רחוק מלהיות מושלמים. אהמציאות בעידן שלנו הובילה לשינוי משמעותי (מקווה לפחות, בחלק מהבתים) בלקיחת תפקידים ותחומי אחראיות בהורות. אני חושבת שתמיד היו את האבות האלה שהיו מאוד נוכחים בגידול ילדיהם. אבל יש משהו בהורות לילד עם צרכים מיוחדים שמזעזעת את הקרקע ומובילה פעמים רבות לבניית מערך בייתי חדש, משהו שדומה פעמים רבות לבניית חדר מלחמה במצבי חירום.
אני חדשה בכול הדבר הזה של כתיבה בתוך מדיה חברתית כלשהי. שנים רציתי לעסוק בכתיבה וההחלטה להשתמש בפלטפורמה הזו התגבשה בי תקופה ארוכה, אז תהיו סבלניים. אני לא יודעת לאן המסע הזה ייקח אותי.
אז בואו, מי שרוצה, מוכן או סתם סקרן. בוא נגלה יחד לאן המסע הזה ייקח את כולנו.